משתפת אותכם במחשבות עליו ואיך הוא מגיע לחיים שלי.
לאומץ יש כל - כך הרבה פנים וצדדים, חלקים ואפשרויות לבוא לכאן, לחיים שלנו והחוכמה שלנו גם לזהות אותו וגם לשלב אותו בחיינו במקומות שאנחנו רוצים להעיז ולצמוח שם.
היום אני רוצה לשתף אותכם באומץ מסוג שונה, כי כפי שציינתי יש לו כל מני פנים והזדמנויות..
חוויתי אותו ממש חזק ועוצמתי כאשר אחרי חוויה לא פשוטה, השתתפתי ונוכחתי בלוויה של האבא של חברתי הטובה שלי. כן, האובדן והאבל הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. כל אחד מאתנו נפרד מאנשים אהובים ויקרים בכל מני ואריאציות... ובמיוחד כשזה נוגע בצורה כזאת.
האובדן מפרק אצלנו מלא תבניות ואחיזות וכאשר זה מגיע בצורה של להיפרד מאדם משמעותי ויקר מאוד, זהו תהליך עוד יותר מאתגר ונוגע בנו עמוקות בנפש, בנשמה ובגוף.יותר מזה, זה נוגע במקומות שהכי לא צפויים בתוכנו והכי עמוק. כך זה קרה לי.
האומץ שלי כאן הוא לשתף את מה שהרגשתי, לראות במה זה נגע בי ולהוציא את זה החוצה. כבר למדתי, שאם זה נוגע בי בצורה כזאת, זה גם נוגע בהמון אנשים.
האומץ שלי הוא להתבונן במחשבה שחלפה, להתבונן ברגש שחוויתי ולא לתת לזה לחלוף, כי זה הכי מתבקש... לחוות ולהמשיך וזה בדיוק מה שקרה. זה קרה ככה לא כי אני לא קשובה לעצמי, כי כשזה נגע בי, אני בכלל הייתי בתוך המקום של לתמוך בחברה שלי, במשפחה שלה ולהיות שם עבורם.לא ציפיתי שאני ארגיש לאחר מכן הצפה של זכרונות עמוקים שפשוט מחכים שם 30 שנה... מספיק טריגר אחד וזה פוף... נוגע והחיבור קורה מעצמו.
במהלך הקבורה, כאשר כל המשפחה מאוחדת, בוכה ומחובקת, חלפה בי מחשבה שלא זכיתי להיות בקבורה של סבא שלי, ז"ל לפני 30 שנה... באותה תקופה היינו רק שנה בארץ והמכתב הגיע עם כל הבשורה וההסבר... וזהו. פשוט ככה... לא ממש ידעתי אז מה לעשות, לא דיברו איתי... היה מאוד מאוד עצוב, אך יחד עם זאת כולנו המשכנו בחיינו ואני לא עצרתי כדי לעשות שם משהו אחר.
הינה זה קרה, זה עצר אותי עכשיו, כאשר שמעתי את דברי של הילדה היפה, הנכדה של אבא של חברתי, בוכה ומקריאה את דבריה בלוויה... את דברי החברה שלי, כאשר היא בוכה ופונה לאביה... זה קרה שם, בשקט בשקט... בלי שאני אשים לב לזה.
למחרת קמתי עם חצי צוואר תפוס וכמובן מייד זהיתי שזה קשור למה שעברתי יום לפני כן. לקראת הערב האוזן הימנית התחילה לכאוב, שזה בכלל היה לי מוזר והזוי.
הרגשתי חוסר שקט ואי נעימות. אמרתי לעצמי, מה עכשיו, האוזן? כבר שנים שלא הרגשתי את האוזניים, מאז שאני ילדה בת 9. מה עכשיוואיך זה קשור? נשמתי עמוק כמה פעים ואז החלטתי שאני פשוט עוזרת לעצמי, כפי שאני עוזרת לאנשים אחרים שמגיעים אלי לקליניקה ואני מלמדת אותם להקשיב ולשאול שאלות ולהתבונן על המקומות שמאתגרים אותם בקשרים שלהם ומערכות יחסים בזוגיות, עם המשפחה ועם עצמם... והינה אני עושה עם עצמי אותו הדבר.
שאלתי שאלות, הייתי פתוחה והסכמתי שאני מתמסרת לכל דבר. התשובות הגיעו ואני עוד יותר הסכמתי להיפתח כדי להאזין (אוזן) ולאזן את המקום הזה. חייכתי ואמרתי לעצמי, בורא עולם, כמה שאתה יצירתי ומדהים, הינה האוזן כואבת ואני אמורה לשמוע ולהאזין למידעיים שרוצים להגיע כדי להגיע לאיזון עם עצמי ובמיוחד עם החלקים האלה.
אתם לא תאמינו, למחרת נסעתי למכללה, אני כעת לומדת תואר שני ביעוץ זוגי ומשפחתי. בקורס הראשון על הבוקר, נתנו לנו תרגיל זוגי שבו אני אמורה לשתף משהו שקשור למשפחה שלי, למשפחה שבה נולדתי. תוך כדי שאני משתפת את השותפה שלי לתרגיל, אני מתחילה לבכות ומגיעה אלי תובנה שאני לא עברתי תהליך אבל מול סבא שלי. כבר 30 שנה שהוא איננו והינה זה קורה... אני לא באמת התאבלתי עליו!!!
כמה שאני הייתי בהודיה על המקום הזה ועל השותפה שלי, ששמה מיכל – כמה משמעותי זה, מיכל – הכלה – היכל... ואני קולטת שאני מאזינה למה שקורה לי ומה שיוצא, אני מאזינה!!! הינה זה קורה!
בוכה ומרוגשת, חזרתי הביתה ותוך כדי החלטתי להתקשר לאמא שלי וגם לה סיפרתי ובכיתי... כשחזרתי הביתה, שיתפתי את דני, בכל מה שאני מרגישה וגם שם הייתי בהאזנה ובהקשבה לכל מה שרוצה לבטא. לא חסכתי את עצמי וגם חיבקתי אותי בכל מה שאני עוברת. עצב ושמחה, הודיה והכלה, היפרדות ואחדות, בלבול ובהירות - הרגשתי בו זמנית. אמרתי לעצמי שאני מאפשרת פסק זמן לעצמי ושאני מתמסרת לכל מה שרוצה לבוא ובטחתי בעצמי שאני נאמנה לעצמי.
כאבי צוואר ואוזנים נעלמו כלא היו ואני מרגישה יותר ויותר מאוזנת במקום הזה.
האומץ בלהאזן ובלהאזין למה שקורה לך ולכם בפנים.
האומץ לתת ביטוי מכובד והולם לחלקים האלו ולעשות איתם שיח מבורך עם כל מה שאתם מרגישים. זוהי מערכת יחסים הכי משתלמת שאתם יכולים להעניק לעצמכם ולסביבה שלכם. משם אתם המודל למשפחתכם, לילדיכם ולסביבה שלכם.
האומץ במה שאתם עכשיו.
במה אתם רוצים לבטא את האומץ שלכם עכשיו, היום?
